המסע הארוך ביותר ממשיך בקווסט חדש, אשר בניגוד לקודמו, משלב גם פעולה ומתרחש בסביבה תלת מימדית. האם Dreamfall עומד בסטנדרט הגבוה של קודמו?

מאז ומתמיד העדפתי קווסטים על פני משחקי פעולה. בז`אנר בו מבחר הנשקים וקצב הפריימים אינם העיקר, מירב ההשקעה מוקדש לעלילה, דמויות וחידות - כמו שאני אוהב. את השילוב של כל אלו בצורה הטובה ביותר, מצאנו כבר לפני מספר שנים ב- The Longest Journey .

המשחק נחשב בעיני רבים כאחד מהקווסטים המשובחים שראה הז`אנר, ובמיוחד בשנים שחונות אלו. אחרי Grim Fandango , שסימל את סופו של עידן, חשבו שחקני הקווסטים שהז`אנר מת לעד. כשיצא Longest Journey בשנת 2000, הראתה Funcom הנורווגית לכולם שעדיין יש מי שמוכן לתת את כולו ליצירת משחק הרפתקה איכותי.

שש שנים אחרי, יוצא Dreamfall: The Longest Journey , משחק ההמשך לקווסט המשובח. את התקווה שיהיה זה קווסט בסגנון קלאסי כמו קודמו, ריסקה Funcom מבעוד מועד. היא הכריזה ש-Dreamfall יהיה משחק פעולה/הרפתקה, ויתרחש בסביבה תלת מימדית. הפעלתי את המשחק בידיעה שלפניי עומד יצור כלאיים, וניזכרתי ב- Commandos Strike Force , אותו סיקרתי לא מזמן. מה יש לחברות המשחקים מז`אנר הפעולה הנחות הזה, ומתי המעבר אליו עשה טוב למישהו?

קווסט משהו בסט

אפריל ריאן בימים יפים יותר

לטובת אלה שרק עכשיו נחתו פה, להלן תזכורת קצרה. במשחק הקודם גילינו שעולמנו הוא רק אחד מבין שניים. המשחק מתרחש כמה שנים טובות בעתיד, בתקופה בה כדור הארץ, המכונה גם "סטארק" (לבריאות!), הפך למקום מנוכר, הנשלט בידי הטכנולוגיה. העולם השני, "ארקדיה", הוא מקבילו הפנטזי: מפלצות, קוסמים וכשפים הם דבר שבשגרה, כאילו היה זה משחק תפקידים שולחני. שני העולמות קיימים זה לצד זה בהפרדה מוחלטת, ובאיזון עתיק יומין. כצפוי, ביום בהיר אחד האיזון מופר ושני העולמות עומדים לקרוס זה לתוך זה. כאן נכנסה לתמונה אפריל ריאן, צעירה החיה בסטארק. אפריל ריאן היא Shifter – אדם המסוגל לעבור את המחיצה שבין עולמות. היא מוצאת עצמה נגררת למסע (ארוך למדי, מן הסתם) שמוביל אותה בין סטארק וארקדיה, על מנת להחזיר את האיזון ולהשיב את הסדר על כנו.

Dreamfall מתרחש עשר שנים לאחר קודמו. אפריל ריאן העדינה הפכה לאישה חשדנית בעלת איפור גותי, הנוהגת ללבוש מעילי עור. מקום הגיבורה הראשית פונה לטובת זואי קסטילו, בת 20 טיפוסית אשר חיה בקזבלנקה עם אביה. היא נמצאת בתקופה מבולבלת בחייה: לא יודעת אם להמשיך עם התואר בהנדסה ביולוגית, היא והחבר בדיוק נפרדו ובקיצור – התחלה קלאסית לסדרת דרמה אמריקאית. הכל משתנה כשהיא מתחילה לקבל מסרים אלקטרוניים המתחננים בפניה "להציל את אפריל ריאן". ואף מילה על טום הנקס. זואי נסחפת לתוך הרפתקה המערבת את שני העולמות - המדע והקסם, המציאות והחלום, נמצאים בסכנה, ואין כמו גיבורה טובת מראה כדי להציל את המצב. אל זואי מצטרפים אפריל ריאן, כאמור, ובחור חדש בשם קיאן, רוצח שכיר עם חיבת יתר לפרוות. ביחד, יוצאים שלושתם להרפתקה מרתקת ומותחת מאין כמוה.

זואי תוהה על קנקנם של דברים הרי גורל

העלילה במשחק היא בפירוש הצד החזק שלו. הדיאלוגים אמינים, שנונים ומוצלחים, ונכתבו בידי אמנים. מושם דגש רב על פיתוח הדמויות, ובמהלך המשחק אנו מתוודעים לאופי הגיבורים בצורה מוצלחת במיוחד. השיחות של הגיבורים עם הדמויות הנהדרות המאכלסות את המשחק הן ארוכות מאוד - לפעמים הן יכולות להגיע אפילו לעשר דקות! שחקנים שהדבר מפריע להם, מוזמנים להדיר את רגליהם מהמשחק. השאר, ייהנו מחוויה במלוא מובן המילה. היות והעלילה היא לחם חוקו של הקווסט הזה והסיבה העיקרית לשחק בו, הספוילר הכי קטן יכול להרוס המון. לכן אקצר ואומר שהתסריט המושקע, הכתוב היטב, הפנטסטי והמשובח של המשחק הוא יצירת אמנות. רק בזכות זה, הוא שווה כל גרוש.

תלת מימד זה לא נחמד

עד כאן הכל טוב ויפה. יש גיבורה חתיכה שאוהבת ללבוש ורוד, שני שחקני חיזוק ייחודיים ועלילה מוצלחת. אז מה הבעיה? טוב ששאלתם. ובכן, Funcom כנראה לקחו את הביקורות על המשחק הקודם יותר מדי ברצינות. נאמר על The Longest Journey שהוא משחק קשה מאוד: שהפאזלים מסובכים, שמי שאינו שועל קווסטים ותיק בחיים לא ישלים חמישית ממנו. במטרה למצוא חן ולהביא שחקנים חדשים, Funcom לקחו את כל העסק לקיצוניות השניה. המשחק קל - גם יחסית לקודמו, וגם בכלל. אילולא הדיאלוגים הארוכים (והמצויינים, כבר אמרתי?) וקטעי המעבר, Dreamfall היה קצר מאוד.

המשחק מכיל מספר מיני-משחקים מהנים, אשר משלבים חשיבה וזריזות. עם זאת, הם פשוטים מאוד ואינם מהווים אתגר כלשהו. חפצים שניתן ליצור אינטרקציה עימם יזהרו כשתעברו לידם או כשתסתכלו עליהם, כך שתדעו בדיוק מה לעשות. הדבר הזכיר לי יותר מכל, את משחקי ההרפתקה העתיקים של הפנתר הורוד. לא את הקווסט המאתגר שאהבתי. אמנם, גם מהמשחק של הפנתר הורוד נהניתי, אבל אז הייתי ילד קטן. התעלומות במשחק עצמו גם אינן מסובכות במיוחד - במקרים מסויימים, דמות שתצטרף אלינו, אפילו תדריך אותנו בדיוק מה לעשות. לא בדיוק מפתח את החשיבה, ניתן לומר.

המדים של החייל עושים את שלהם. שימו לב לקוף הקטן. איזה מאמי!

Dreamfall, מתרחש כאמור, בסביבה תלת מימדית. אין ספק שגם זה בא כדי למשוך שחקנים חדשים. שלושת הגיבורים יכולים לשוטט ברחבי המשחק, לאסוף חפצים ולדבר עם אנשים, הכל במבט מגוף שלישי. לשחקנים חדשים העניין עשוי להיות קוסם ונחמד, אך לי אישית, הדבר נראה מיותר לחלוטין. הבעיה החמורה היא, שהגרפיקה נראית בינונית ומטה: הבגדים של חלק מהדמויות נראים כאילו הם באים בילט-אין עם הגוף שלהם, או לחילופין, כמו קעקוע מושקע במיוחד. השיער של כל הדמויות נראה כאילו לא חפפו אותו חודש. החדרים קטנים והשטחים הפתוחים לא נותנים הרגשה של מרחב. המצלמה משתגעת כשמתקרבים לפינות החדר. האנימציה של הדמויות עצמן נראית די טוב, אבל לוקה בחסר. הדבר בולט בעיקר בתנועות השפתיים, שמזכירות לפעמים פרסומת של קינדר.
הדברים האלה היו יכולים להיסלח ולהתגמד בביקורת הזו. בכל זאת, העלילה היא באמת מה שחשוב. העניין הוא ש-The Longest Journey נראה נפלא גם היום ואילו המשכו נופל משמעותית בתחום זה, וזה מרגיז.

ציפיות יש רק בכרית

יאללה מכות

עוד דבר שהתגלה כפלופ, זה עניין הקרבות. בלי להכביר במילים, אקצר ואבשר שהם מיותרים לחלוטין. ברוב המקרים ניתן להימנע מהם בעזרת הגיון פשוט, אך לפעמים הם נכפים עלינו. למשל, כאשר מגיח מולנו אויב עם אגרופים שלופים. במקרה כזה אין ברירה, והדמות שאנו משחקים בה, נאלצת ללכת מכות עם חסר המזל. מנגנון הלחימה הוא דל ואומלל, ללא קומבואים או מכות מיוחדות. ניתן לתת מכה חלשה, מכה חזקה ולהתגונן. זה הכל. האויב לא מוכשר יותר מכם, ומה שהוא יעשה זה בעיקר לחסום את ההתקפות. על מנת להביסו, תאלצו לתת לו כמה מכות חזקות. אז, הוא ייפול על הרצפה וימות.

בתור מעריץ שנהנה מכל משניה במשחק הקודם, כמעט ופרצתי בבכי. התחושה שלי הייתה ש-Funcom מכרו את עצמם כדי למצוא חן בעיני כמה ילדים קטנים. ילדים אלו לא אוהבים לחשוב יותר מדי, ולדעתם מכות זה נחמד. והכוונה היא באמת לילדים קטנים, כי רק מישהו מתחת לגיל 7 עשוי להפיק הנאה מקטעי הלחימה במשחק.

ללא ספק, מכונת המשקאות היא המגן האולטימטיבי מפני קרני לייזר

כאן המקום לציין כי זואי, אפריל וקיאן יכולים כולם להילחם, לנהל דיאלוגים ולהתגנב, אולם לכל אחת יש את התחום בו היא הכי טובה. זואי היא בעלת "חוכמת רחוב", ומתמחה בהשגת מבוקשה בעזרת לשון חלקלקה ודיאלוגים שנונים. קיאן המסוקס הוא הדמות עם המומחיות בלחימה, ואפריל ריאן אהובתי היא אמנית ההתגנבות. כאן אנו מגיעים, באופן בלתי נמנע, לנושא הכאוב הבא: עניין ההתגנבות במשחק הוא לא יותר מבדיחה.
עם ההתפתחות הכללית של ז`אנר הפעולה מגוף שלישי, זכינו לצפות בלא מעט גיבורים מתגנבים. Dreamfall מחזיר את כל העסק אחורה בכמה שנים טובות. כאן, אי אפשר להתחבא בין הצללים. אין הכרח לשמור על השקט או מותרות אחרות. פשוט הסתתרו מאחורי קירות בעוד האויב מפטרל כמטומטם. הקפידו שלא יפנה את מבטו אליכם ואתם בסדר. מהלחימה ניתן להימנע רוב הזמן באמצעות קצת מחשבה, אך קטעי ההתגנבות הם בהרבה מקרים הכרחיים. סתם קטע מיותר ומבאס, וחבל.

אין כמו רובה מגניב ביד. הוא גורם לאנשים להתעלם מזה שאין לך פנים

הדבר האחרון והשלישי שהבטיחו לנו ב-Funcom, זו האפשרות לפתור את הפאזלים במספר דרכים. בהתאם לדרך שבה נבחר לפתור בעיה, המשחק ישתנה ויקרו דברים אחרים. כמו כן, נרמז כי גישה זו תתבטא גם בדיאלוגים עצמם. לא עוד מיצוי כל האפשרויות בשיחה - כל דבר שנבחר לומר ישפיע בצורה אחרת על מהלך המשחק.

עד כאן הפנטזיה. לא דובים ולא יער. למשחק יש סוף אחד, ולא משנה מה תעשו, תגיעו אליו. אמנם יש מספר דרכים לפתור פאזלים, אבל בסופו של דבר הן יובילו לאותו מקום, לאותו חדר ולאותה התקדמות בעלילה. עם כל החופש בדיאלוגים, תגיעו כמעט תמיד לאותה תוצאה, לא משנה מה תבחרו לומר. מי שציפה להמון דרכים לשחק את המשחק, יתאכזב. יש לפחות יתרון בעניין הזה, והוא שניתן כמעט תמיד להעדיף את דרך הקווסט הטהורה. עדיף להימנע ככל האפשר מעוד קרב מטופש או מהלך התגנבות מגוחך.

שלילי יש רק בתעודה

שנה תסרוקת, חבוב. לא מתאים לך צמות

שחקנים רבים שישחקו במשחק ויקראו עד כאן, יגידו שהגזמתי עם השליליות. הם קצת צודקים; בסך הכל, מי שהוא לא מכור לקווסטים, ולא ציפה ל-Dreamfall יותר מלמונדיאל, ייהנה ממנו - אולי אפילו ייהנה מאוד. מלבד בעיות של גרפיקה ומצלמה, שלא פוגעות יותר מדי, Dreamfall באמת אחלה. הדיבוב מצויין, האפקטים הקוליים מעולים וגם המוסיקה נהדרת. העלילה אדירה וסוחפת. הדמויות מרתקות ומעניינות. בסך הכל, זה מה שחשוב בקווסט, לא?

נכון. זה מה שחשוב בקווסט, וזה מה שהיה צריך להישאר. Funcom רצתה להגדיל את קהל היעד ובדרך ירקה לבאר ממנה היא שותה. מנגנון הקרבות עצוב. מוטיב ההתגנבות עלוב. הפאזלים קלים מדי ולרוב לא דורשים חשיבה מאומצת. ובכלל, כל עניין הסביבה התלת-מימדית מיותר ומונע מהמשחק להיות טוב באמת. בסך הכל, כמה עניינים פעוטים למדי, שאפשר לחיות איתם - אלא שציפינו ליותר. ככה אנחנו, פרפקציוניסטים. מילא קווסט בינוני המשלב קטעי פעולה סבירים, אבל למה לעשות קווסט מצויין ולשלב בו קטעי פעולה מחורבנים? תחושת ההחמצה מעיקה, כי המשחק היה יכול להיות הרבה יותר מהנה.

לסיכום, Dreamfall הוא לא רע. מי שחדש לקווסטים ולסדרה ייתקל במשחק מהנה, ומרתק, שיאתגר אותו. ותיקי הז`אנר ומעריצי הסדרה יוכלו ליהנות מעלילה מצויינת שאינה נופלת מהמשחק הקודם. טוב יעשו אם יתמקדו בה, ולא בשטויות האחרות. ברור לגמרי שאילולא הרצון למצוא חן, Funcom היו מפיקים יצירת מופת. כך נופלים חלומות.