ל-Silverfall יש גרפיקה נהדרת והמון אוייבים להרוג. אך האם זה מספיק בשביל לעשות משחק תפקידים טוב?

גרפיקה זה טוב. זה לא מספיק.

אחת התלונות השכיחות ביחס למשחקי FPS היא ההקרבה הכללית של... הכל, בערך, על מזבח הגרפיקה. אינטליגנציה מלאכותית? למה זה טוב? המוח שלהם מתפזר מצוין באמצעות המנוע הגרפי שהמשחק מצויד בו. עלילה? נו, מי צריך שטויות כאלה כשאנו מצויידים ברובה שיכול לשאוב גולגולות?

אז אם לתלונות האלה כבר התרגלנו, הגיע Silverfall והצליח לעשות את הבלתי יאמן - לקחת משחק תפקידים בסגנון דיאבלו, ולשים את כל הביצים שלו בסל אחד. סל הגרפיקה. לזכותו יאמר, שהוא באמת הצטייד בגרפיקה ראויה. לחובתו יאמר ש... הלו - משחק תפקידים? הדבר הזה עם האלמנטים של העלילה ופיתוח הדמויות?

המשחק מתחיל עם ה-Tutorial, בו נוכל לשלוט על דמותו המרשימה של הכהן הגדול, ונתוודע לעובדה המצערת שהעיר המרשימה Silverfall מותקפת על ידי  זומבים וכל מיני מפלצות זוועתיות. למה? או, זו שאלה טובה, שנענה עליה מיד אחרי שנלמד לתפעל את מערכת הלחימה הפשטנית, דמויית דיאבלו, להבין איך מעדכנים את הקסמים שעומדים לרשותנו. עד כאן נשמע כמו Tutorial טיפוסי, רק מה -זה מסתיים בזרם אנרגיה לא מוסבר המשוגר אל ראשו של הכהן הגדול, בו אנו שולטים.

רבה היתה הפתעתי כשגיליתי שהכהן הגדול לוקח חלק רק ב-Tutorial. כשהמשחק מתחיל אנחנו מהווים לא יותר מלוחם רך, נטול כשרונות, כשפים וציוד, שאליו מגיעה הבת של הכהן הגדול בשתי בקשות פשוטות - לבדוק איך מצילים את העיר ולברר מה קרה לאבא שלה. מאוד פשוט, אם יש לך גישה לשלל צ'יטים. פחות פשוט אם אתה משחק כמו שצריך.

קראו עוד: הביקורת הרשמית על WoW: The Burning Crusade

קשיים מכל הכיוונים

הם עושים נזקים, היצורים.

הקושי מגיע משילוב של שני אלמנטים ראשיים. הראשון הוא כל היצורים האלה שצריך להלחם בהם. מסתבר שהפלישה של הזומבים לא נעצרה ב-Silverfall וגם השטחים שמקיפים את העיר שורצים כל מיני תפלצות מוזרות, החל משלדים ענקיים וחיפושיות מגעילות, עד לדגי פיראנה וגובלינים עם מצב רוח רע במיוחד.

כצפוי במשחק דמוי דיאבלו, היצורים מגיעים בהמוניהם ומכריחים אותנו ללחוץ על העכבר בטירוף מטובל בזעם קדוש. משום שמדובר במשחק דמוי דיאבלו, אין מה להתעכב על האינטליגנציה המלאכותית של היריבים שלנו, שמתהדרים בכמות ולא באיכות...

אם היצורים מהווים אתגר לא פשוט, מגיע האלמנט השני והופך את הלחימה למאתגרת הרבה יותר. אני מדבר על הממשק המעצבן, שסובל מיותר מדי בעיות, אבל מהסוג הקטן שלא גורם לך לזרוק את המשחק לפח, אלא רק להתעצבן ביותר מדי צמתים...

הנה, נגיד שנכנסו לקרב נגד מליארד יצורים ולנו, מלווים בעוד דמות מלווה שאמורה לעזור לנו. עכשיו אנחנו לוחצים על העכבר בטירוף ומכים בהם, שזה טוב. אבל פתאום החבר שלנו עובר בדיוק במקום בו נמצא הסמן. למה? כי בא לו. התוצאה היא שבמקום להלחם אנחנו מתחילים לדבר איתו, למרות שהיריבים שלנו לא ממש מתחשבים. המוות הוא כמעט בלתי נמנע.

דיאב-לא

מלא נקודות צהובות...

זו רק דוגמא אחת להעדר שימת הלב לדברים הקטנים ולצערי, לא חסרות דוגמאות נוספות. כל הדמויות הממוחשבות על המפה מצויינות על ידי נקודה צהובה קטנה, אבל הדבר נכון גם לגבי דמויות שהן פונקציונאליות. לך תזכור איפה נמצא הסוחר ואחרי ארבע שעות, אפילו אורי גלר לא יצליח למצוא את הרופא, שמסתתר לו איפשהו בעיר הענקית.

 לפיכך, זמן רב בזבזתי בטיולים רגליים, מבית לבית, בתקווה למצוא את אשר חפצתי. נשלב את כל זה עם בעיות בתיאום בין הכיוון אליו אנו הולכים לבין הציין על ה-Minimap, בהשלכות בלתי רצוניות של חפצים מתוך ה-Inventory שלנו (רק כי לחצנו על העכבר שניה מוקדם או מאוחר מדי) וכן הלאה. אז שוב, השטויות האלה לא מחריבות את המשחק, אבל הן פוגמות בחוויה.

אפשר להוסיף לכך מערכת די בינונית של פיתוח דמות. ארבעה אלמנטים - זה כל מה שאנחנו יכולים לפתח. לא הרבה, בלי ספק. מערכת הקסמים משפרת קצת את המצב, שהפיתוח שלה תלוי ב-Alignment שנבחר (טכנולוגיה וטבע). חבל רק שניתן לשים רק חמישה כאלה במצב של הפעלה מהירה (באמצעות המקשים 4 עד 8).

עלילה? לא עלילה!

תחילתה של עלילה רדודה

ואתם יודעים מה? הייתי מסוגל עוד, איכשהו, למחול על הדברים האלה אם מאחוריהם היה עומד משחק שמצויד בעלילה ראויה. דוגמא מצויינת לך היא Neverwinter Nights שסבל ממליארד וחצי באגים, אבל היה מצויד בעלילה ראויה שגרמה להמון שחקנים למחול על כבוד מחשבם ולהמשיך הלאה. ב-Silverfall, לעומת זאת, השחקן נהנה מעלילה בנאלית ונטולת מעוף. את ההפתעות (טובים שהם רעים, או להיפך), אפשר לזהות חצי שעה לפני הגילוי עצמו, המשימות בנאליות ופשטניות, הדיאלוגים לא חושפים יותר מדי ובסיכומו של יום מתברר שהעלילה רדודה ולא ממש מעניינת.

אז למה לשחק במשחק הזה בכלל? קודם כל, בגלל האקשן. אין מה לומר, בזמן שהחרב החדשה שלי שיספה אלפי יצורים, לא ממש חשבתי מה עומד מאחורי הטבח. עלילה זה טוב לקטעי המעבר, אבל כשאתה מוקף ביצורים, מכה על ימין ועל שמאל ומשגר קסמים לכל עבר, אתה לא ממש מתעכב על החוסר ברבדים נסתרים בדיאלוג שניהלנו לפני עשר דקות.

שנית, בגלל הגרפיקה. אין מה לומר, המפתחים עשו פה עבודה מצויינת. הכל מצויד ב-Cel Shading מפואר שמקל עלינו לשים לב לפירוט של הדמויות ולצבעוניות של הסביבה. הסביבה מלאה בפרטים: יערות סבוכים, מבנים חרוכים וכן הלאה. גם היצורים נראים טוב ובאופן כללי - אין מה לומר - הכל בטוב טעם. יש לציין שאם פס הקול לא היה כל כך בינוני, אולי היה אפילו משהו לכתוב עליו...

מרבה משתתפים מרבה לאגים

המשחק מגיע עם אפשרות ריבוי משתתפים, שאני מתקשה להאמין שמישהו ישתמש בה. נכון, יש שם אפשרות לשחק במצב של שיתוף פעולה (כלומר Cooperative) עם שבעה חבר'ה אחרים, או סתם לצאת ולהלחם נגדם, עם כל מיני משימות צדדיות. זה נחמד, אבל מה זה שווה כשהכל מקרטע, מקפצץ ומעלה את עצבים לגבהים אינסופיים?

שחקו עכשיו: יד הדרקון - האם זורם לכם דם הדרקון בעורקים? 

השורה התחתונה

אני חייב להודות שמעולם לא נתקלתי במשחק שמזניח את האלמנטים עליהם הוא בנוי ומאדיר דווקא כאלה שחשובים פחות. הרי העלילה ופיתוח הדמות הם שתיים מאבני היסוד של משחק תפקידים והזנחה שלהם מביאה לכך ש-Silverfall הוא משחק שהיה לו פוטנציאל גדול, אבל נשאר בבינוניות קטנה.

קראו עוד: S.T.A.L.K.E.R - הביקורת הרשמית