בואו נתחיל עם מעט סטטיסטיקה: המשחק Half-Life (בתרגום חופשי לעברית: ``חצי-חיים``, מה שדי מוציא את החשק לתרגם לעברית…) הוא ללא ספק המשחק המתוקשר ביותר שאני זוכר בימיי הארוכים כשחקן משחקי מחשב מן המניין. לראשונה שמעתי עליו לפני כשנה וחצי, כאשר זכה בתואר ``משחק הפעולה הטוב ביותר`` בתערוכת E3- 1997. המבקרים בתערוכה כינה אותו ``שילוב מדהים בין איכויות סיפוריות לאקשן חסר מעצורים``. במשך שנה שלמה נדחה שוב ושוב מועד יציאתו אל השווקים, עד שהגיע שוב תערוכת E3. הפעם זכה המשחק לא רק בתואר ``משחק הפעולה הטוב ביותר`` אלא גם בתואר ``המשחק הטוב ביותר בתערוכה``. פרט לכך היו כתבות יחצנות, כתבות תחקיר, ביקורות על המשחק עוד לפני שיצא וביקורות על המבקרים שביקרו את המשחק… בקיצור, כל פריים ששוחרר לעיתונות נסקר בקפידה על ידי כל מקור עיתונאי בעולם המשחקים. ולבסוף, בחודש דצמבר האחרון, יצא המשחק לשוק. תשאלו מדוע רק בחודש פברואר אנחנו כותבים עליו ? ובכן, הסיבה הראשונה היא שהמשחק עדיין לא עלה על המדפים בישראל (נכון לרגע כתיבת שורות אלו) הסיבה השנייה היא שהייתי עסוק בערך מהרגע שקיבלתי אותו ועד עכשיו בלשחק אותו, ועקב כך זנחתי את חובותיי המקצועיים. מה שגם יכול ללמד אתכם על מקדם ההתמכרות הגבוה של המשחק.

אבל למה ללכת מסביב. בואו ואפסיק למתוח אתכם ואגש ישר לעניין:

Half-Life הוא המשחק הטוב ביותר ששיחקתי בשנה האחרונה, וללא ספק אחד הטובים ששיחקתי אי-פעם.

זהו. הוצאתי את זה. עכשיו אני יכול להירגע ולכתוב ביקורת מאוזנת ושקולה. אז ככה:

העלילה מתחילה כשגורדון פרימן, מדען צעיר ושפן נסיונות לעת מצוא, העובד במתקן הסודי ``Black Mesa`` אשר בדרום ארה``ב, יורד בקרונית המתפתלת במסדרונות האינסופיים אל תוך בטן האדמה, שם הוא עומד להשתתף באחד הנסיונות הסודיים המתבצעים במתקן. אלא שמשהו במהלך הניסוי משתבש: פיצוץ נוראי משמיד כמעט לחלוטין את המעבדה, וגורדון מוצא עצמו חבול וחבוט, בחדר מלא ניצוצות מתעופפים, כששאלה אחת מנקרת במוחו: ``מה לעזאזל השתבש ?``

כאו מתחילה אחת מהרפתקאות הפעולה המדהימות ביותר שהזדמן לי לשחק בהן אי-פעם. בודאי חלקכם מרימים גבה עכשיו ושואלים: ``זה הכל? זה נשמע כמו עלילה ממוצעת של כל משחק פעולה שראינו בשנים האחרונות!!`` אבל, קוראים יקרים, כמו שאמרו חכמים, ההבדל הוא בפרטים הקטנים…

הסיבה שבגללה HL הוא משחק מופלא כל כך היא שכל כולו מעוצב באופן שגורם לך כשחקן להיסחף עמוק לתוך העולם הבדיוני של גורדון פרימן, ואתה ממש מרגיש שאתה שם. תחושת המציאות שהמשחק מעניק היא עד כדי כך חזקה שבאחד הלילות הארוכים ששיחקתי במשחק, בעודי מנתב את דרכי ממעמקי מתקן הניסויים דרך תעלות האיוורור, זינק עלי לפתע חייזר מכוער ואלים, שהזכיר מאוד את ``לופת הפנים`` בסרט ``הנוסע השמיני``, ואני כל כך נבהלתי, שזינקתי אחורה מהכסא (לא במשחק, במציאות!) וכמעט נפלתי. עכשיו תגידו, מתי משחק גרם לכם בפעם האחרונה לכזו חווייה ?

מהבחינה הגרפית, HL הוא משחק פעולה מגוף ראשון, שמבוסס על המנוע הגרפי הנפלא ומרובה הפרסים של Quake 2. אלא שעל המנוע הבסיסי הוסיפו האנשים היקרים ב-Valve המון תוספות מדליקות. בין היתר, אחד הכלים שמשפרים את הגרפיקה הוא ``אנימצייה שלדית`` או במינים אחרות: כל דמות, מחייזר ועד מדען, הם בעלי מעין ``שלד``, שגורם לכך שהידיים, הרגליים והגוף יתנועעו בצורה מציאותית, ושלא ניתקל בתופעות של ראש שלפתע קופץ אל היד או גוף שמסתובב ללא קשר לראש…

פרט לכך, השימוש בצבעים ב-HL הוא פשוט מדהים ביופיו. בניגוד ל-Quake 2 המקורי, HL עושה שימוש בכל הצבעים האפשריים, ושימוש נפלא. שמיים כחולים, דם אדום וחייזרים ירוקים, בדיוק כמו שצריך. שיפור נוסף שנעשה הוא ב-``מנוע השמיים`` שתפקידו להציד את תמונת הרקע של השמיים בסצינות החוץ או כאשר מסתכלים מהחלון. גם כאן העבודה היא מדהימה ומציאותית עד כדי כך שבאחר השלבים שבהם צריך לטפס על מצוקים, ממש קיבלתי פחד גבהים.

אין במשחק שום סצינות ביניים או קטעי קישור מצולמים, וכל ``סצינה`` שבא אי אפשר לירות באף אחד היא ``וידאו מבוסס מנוע``. זו גישה די פופולרית בזמן האחרון בכל מה שנוגע למשחקי פעולה תלת מימדיים (ע``ע Unreal, Sin ועוד) ובמקרה שלפנינו גישה זו לוקחת את כל הקופה, ומצליחה להעמיק את תחושת המציאות של המשחק. תוסיפו לכך את העובדה שהסביבה שבה גיבורנו משוטט היא עשירה מאד בתנועה ובאפקטים, ותוסיפו לכך את הביקור בעולמות החייזרים (בסוף המשחק) ותקבלו מוצר שהוא ``בית-ספר`` לגרפיקה במשחקים, ולא פחות מיצירת מופת!!!

עבודת הסאונד שנתקלתי בה במשחק היא מושלמת. נקודה. כל צליל, מהד הטיפטוף הנשמע בצינורות הביוב, דרך הצרחות מקפיאות הדם הנשמעות מאחורי דלתות המעבדה המפוצצת, ועד לקרב מרובה המשתתפים על כוחות הקומנדו, כל הצלילים הללו נשמעים בבהירות ובדיוק מושלם, הן בווליום והן במיקום (צליל תלת מימדי). למי מכם שאין רמקולים ממש איכותיים לשחק במשחק הזה, מומלץ לשחק עם אוזניות איכותיות, ולא לוותר על ההנאה המדהימה הזו. לעומת ההישגים המרשימים בסאונד, דווקא באגף הפס-קול אין כמעט מה לספר: בתחילתו של כל ``פרק`` בעלילה נשמע קטע מוסיקה (מצויין) מתחילתו ועד סופו, וזהו. מעט מאכזב, אך כנראה שהמתכנתים הגיעו למסקנה הנכונה למדי, שקטעי המוסיקה לא יצליחו להשתלב באופן משביע רצון באוירת המשחק, ועשו מה שעשו. לדעתי, חבל שלא ויתרו עליהם לגמרי…

אלא שגם מנוע גרפי מצויין וגם הישגים מרשימים בסאונד לא יכולים לבוא כתחליף למשחקיות איכותית. גם כאן, העבודה פשוט מושלמת, ואני גם חושב ש-HL מהווה דוגמה ומופת למשחקים שיבואו אחריו. מה הופך את המשחק למעולה בתחום המשחקיות ? אז ככה:

קודם כל, המשחק מתנהל כולו כיחידה אחת, ולא כמשימות בודדות. פרט לאיזורים מסויימים, תמיד אפשר לחזור אחורה. הדבר המדהים הוא, שלמרות התחושה המדהימה של סביבת משחק שבה אתה חופשי להסתובב ללא הגבלות, המשחק בנוי כך שאתה תמיד יודע לאן צריך ללכת עכשיו. חידות ההגיון, או ה``משימות המחשבתיות`` שבמשחק הן אתגר קשה בדיוק במידה שגורמת לך לרצות להמשיך עוד ועוד. ההתקדמות בעלילה והאינפורמציה שהשחקן/גורדון מגלה במשך המשחק תמיד מתגלה בדרך מתוחכמת כמו דיאלוג עם מדען לפני מותו, או האזנה מקרית לשיחה בין שני חיילים השומרים על נשק חדיש, ולא באמצעים נדושים כמו מאגר נתונים ממוחשב א-לה-Unreal, או חס ושלום באמצעות תדריכים. ומעל לכל אלה, התחושה החזקה שהמשחק מעביר ש``אתה ממש נמצא שם``. חבר`ה, ככה עושים משחקים !!!

כמו שציינתי קודם, החידות העלילתיות לאורך המשחק הן מצויינות, מעוררות מחשבה ומעניינות. רוצים דוגמה: באחר האזורים במתקן, חייזר מרובה טלפיים מונע ממך לעבור הלאה, ועליך לעבור שבעה מדורי גיהנום כדי להפעיל מחדש את חדר הבעירה ולשלוח אותו בדרך כל חייזר. עד כאן נשמע פשוט, אלא שכדי להפעיל את הכבשן תצטרך לקפוץ מעל גשרים מתמוטטים ובריכות חומצה, להלחם בחייזרים מעילים רבים, ולחפש בין עשרות חדרים את המתגים והחלקים הדרושים, ובסוף גם להפעיל אותם לפי הסדר. תאמינו לי, זה פשוט ממכר. דווקא במה שנוגע לאינטליגנציה של החייזרים לא נרשמה אינטליגנציה מיוחדת (ואולי הם טפשים בכוונה). לעומת זאת, האינטליגנציה של חייילי המארינס שבהם תילחם היא מדהימה, הם יודעים לקפוץ, להתכופף, להתגלגל, להתחבא כשצריך ואפילו להתגנב כשהם ``מריחים`` שצריך.

המשחק מספק שעות רבות של משחק יחיד, וזהו ללא ספק הצד החזק שלו. למעשה, במה שנוגע למשחק יחיד, לא תמצאו טוב ממנו. אלא שגם זה נגמר בסוף. משחק הרשת הוא טוב אך סובל ממעט בעיות תקשורת. אבל אם יורשה לי לומר, את המשחק הזה אתם חייבים לעצמכם בלי קשר לאורך החיים שלו.

לסיכום, ובמשפט אחד, Half-Life הוא בפירוש אחד המשחקים הטובים בכל הזמנים, וקובע רמה חדשה של איכות, מצוינות, וחוויית משחק מושלמת. חבל על הזמן, רוצו לקנות !!!